הלכות ברכת המזון - קיצור שלחן ערוך מקור חיים



קיצור שולחן ערוך הרב חיים דוד הלוי

פרק לה - כוס ברכת המזון

א. אם המסובין הם שלשה לפחות, ישתדלו לברך ברכת המזון על הכוס, והיא מצוה מן המובחר לכל הדעות אבל יחיד על שולחנו לא יברך על הכוס. כוס של ברכת המזון אינו אלא על יין בלבד, ולא על שאר משקין אפילו קבע סעודתו עליהם. ועתה אין מקפידים לברך ברכת המזון על הכוס פרט לסעודות גדולות וכדומה. אך נראה שאם ישבו שלשה לסעודה, וחלה עליהם חובת זימון, אם שתו יין בשעת סעודתם, מן הראוי שיקפידו על קיום מצוה זאת, שלכל הדעות היא מצוה מן המובחר.

ב. כוס של ברכה טעונה הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, ונותן לתוכה יין חי, וכשיגיע לברכת הארץ, באמירת ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ימזגנה במים. ותהיה הכוס שלמה לא סדוקה ולא שבורה. ומקבלה בשתי ידיו, ומשמתחיל לברך נוטלה בימינו בלבד ולא יסתייע בשמאלו, כדרך כל דבר חשוב שמצותו בימין. ואף אטר יאחז הכוס בימין כל אדם. ומגביהה מעל השלחן טפח. המשך דיני כוס של ברכה, ראה לקמן בהלכות ברכת המזון פרק ל"ז.

פרק לו - הלכות ברכת הזמון

א. שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן. וענין הזימון הוא הכנה והתעוררות לברכה מתוך כונה ולכן לא נזכרו הו מלכות ולא שם, אבל בעשרה התקינו הזכרת השם הואיל ומנינם הוא דבר שבקדושה. והחמירו ההרכת המצוות להצריך התעוררות מיוחדת, מפני שהיא מן התורה, כפי שהצריכו כן בתפלה.

ב. לפני הזימון פותח המזמן: "הב לן ונברך", ואחר כך נוטל רשות: "ברשות מלכא עילאה קדישא", ובשבת מוסיף: "וברשות שבת מלכתא", וביו"ט מוסיף: "וברשות יומא טבא אושפיזא קדישא", ובחג הסוכות מוסיף: "וברשות שבעה אושפיזין עילאין קדישין", וממשיך: "וברשות כל המסובין בסעודה". ויש נוהגים שהמברך אומר: "רבותי נברך", והמסובין עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".

ג. ואחר כך מזמן: בשלשה אומר: "נברך שאכלנו משלו", והם עונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", והוא חוזר, ברוך שאכלנו וכו' וממשיך בברכת המזון. היו עשרה צריך להזכיר את השם, שאומר "נברך אלקינו שאכלנו משלו" והם עונים ברוך אלקינו וכו'.

ד. טעה המזמן בעשרה ולא הזכיר "אלקינו", והעונים הזכירו, עונה הוא אחריהם בהזכרת השם. טעה המזמן בעשרה ולא הזכיר "אלקינו", וגם העונים טעו, אין יכולים לחזור ולזמן בשם, שכבר יצאו ידי חובתם, אבל אם עדיין לא ענו אחריו יכול לחזור ולזמן בשם.

ה. שלשה שאכלו והם מברכים, השומע (שלא אכל עמהם) את המברך כשאומר "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם היו עשרה, עונה "ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם נכנס בשעה שהמסובים עונים, עונה אחריהם אמן.

ו. שלשה שאכלו כאחד אינם רשאים ליחלק, שכבר חלה עליהם חובת זימון, וכן ארבע או חמשה אסור להם ליחלק שכולם נתחייבו בזימון. ששה נחלקים (לשתי קבוצות) כיון שנשאר זימון לכל חבורה, וכן הדין עד עשרה. היו עשרה אינם נחלקים עד שיהיו עשרים. ואפילו במקום שרשאים ליחלק טוב יותר שיזמנו יחד, כי ברוב עם הדרת מלך.

ז. שלשה שאכלו כאחד, האחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון, ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין שעונה בין שאינו עונה. ובלבד שיהיה נמצא עמהם (ושומע). אבל שנים אינם חייבים להפסיק לאחד, לכן, אין חיוב זימון חל עד שיסכימו להפסיק לברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן היחיד עליהם לא עשה כלום, ואינו רשאי לברך ברכת המזון ביחידות ולצאת, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב בזימון. ויש חולקים. לכן, אם נחוץ לו הדבר ביותר מפני הפסד הניכר או מכל סבה דחופה אחרת רשאי לברך ביחידות ולצאת. והשנים לא יפה נוהגים בחברם שאינם נאותים להפסיק ולזמן כשאצה לו הדרך.

ח. כשמפסיק היחיד לחבריו, מפסיק עד שיגיעו לסוף ברכה ראשונה "הזן את הכל", וחוזר לסעודתו. ואם אין סבה הכרחית לשנים למהר ביותר, טוב שימתינו לחברם כיון שיש סוברים שהיחיד חוזר ונוטל ידיו כדי להמשיך סעודתו, וגם שדרך נימוס היא זאת.

ט. שלשה שאכלו כאחד וברך כל אחד לעצמו, בטל מהם הזימון, שאין זימון למפרע (שהרי כל הזימון הוא התעוררות לברכה). וכן הדין אם ברכו שנים. אבל אם אחד מהם בירך, יכולים השנים לזמן עם השלישי, ואף שהוא כבר בירך ברכת המזון, יכול לומ "ברוך שאכלנו משלו", והם יצאו ידי חובת זימון והוא אינו יוצא, שאין זימון למפרע.

י. שנים שאכלו, מצוה שיחזרו אחר השלישי, אם נמצא עמהם בבית, שיצטרף לזימון, אבל אינם חייבים לצאת לשוק ולחפש שלישי.

יא. שנים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי, כל זמן שאינם שבעים כל כך במדה שאם היו מביאים בפניהם דבר מאכל, ואפילו פירות ומגדנות, היו יכולים לאכול, מצטרף השלישי עמהם, אם ירצה לאכול. וזה דוקא שלא אמרו עדיין "הב לן ונברך", או שעדיין לא נטלו ידיהם למים אחרונים, אבל בעשיית אחד מאלה, כבר הסיחו דעתם מן הסעודה ואין השלישי מצטרף מעתה. ויש מי שכתב שאם נטלו ידיהם למים אחרונים, או אמרו "הב לן ונברך", מצוה שיטלו ידיהם ויברכו ויאכלו מעט משום זימון. צא ולמד מעתה כמה חביבה היא מצות זימון.

יב. אין חיוב זימון אלא בפת בלבד.

יג.

יד.

טו.

טז.

פרק לז - הלכות ברכת המזון

א.

ב.

ג.

ד.

ה.

ו.

ז.

ח.

ט.

י.

יא.

יב.

יג.